רון לוינטל & עילית גלעד

ניתן להגיש תביעה רק אם ההשמצה מתועדת, רק אם נאמרה לעוד אדם חוץ מאשר לאדם המושמץ (לא מספיק שאמרו אותה רק לנפגע עצמו), אם האירוע או הפרסום התרחש בתוך 7 השנים האחרונות, ואם היה בו מלל או סימן. יכול להיות פרסום כתוב (כמו פוסט בפייסבוק), יכולה להיות אמירה בעל פה (כמו דיבור לא ראוי מול אנשים אחרים או שידור רדיו), אבל צריך להיות ברור שעוד אדם שמע את קרא את הדברים, או לפחות היה לעוד אדם פוטנציאל לקרוא אותם, מעבר לאיש שנעלב.

לא, לשון הרע זה פרסום של טקסט, באמירה או בעל פה (ולעיתים נדירות, תנועה כמו תנועה מגונה). אבל מעשה, כמו יריקה, כמו טריקת דלת, כמו לזרוק מישהו ממעגל ריקודים, כמו להעיף מישהו מתוך הרכב – כל אלה אינם "פרסומים" ויש לטפל בהם באמצעות חוקים אחרים.

האמת היא שאין באמת הבדל, לצורך החוק הקיים. "שיימינג" הוא ביטוי באנגלית, שבא לדבר על "ביוש" אדם בפומבי, באמצעות פרסום לשון הרע נגדו. זה מושג חדש יחסית, שמדבר על לשון הרע המפורסם באופן ויראלי, לעיני מספר רב של אנשים, ברשתות החברתיות. בסופו של יום, זה פרסום לשון הרע ואין ל"שיימינג" חוק נפרד. אשר לההבדל בין "דיבה" ו"לשון הרע", זה כבר הבדל הלכתי, מהמקורות. דיבה הוא פרסום שקרי (האחים של יוסף, מספר "בראשית", המציאו עליו דברים והוציאו דיבתו רעה), ולשון הרע – יכול להיות גם דבר נכון שמפורסם על אדם, ועדיין נועד לבייש אותו (כמו תיאור פיזי של מגבלה אצל אדם, שהיא נכונה, אך איזכור המגבלה פוגע, למרות שהדברים נכונים). בשורה התחתונה, כך או כך, מדובר בתביעת לשון הרע.

כאשר מדובר בפרסום כתוב, כמו לדוגמא פוסט בפייסבוק, או דוא"ל שנכתב, פרסום בעיתון או באתר אינטרנט – הרי שהעתק של הפרסום, או "צילום מסך" המתעד אותו, מהווה הוכחה לרוב. פרסום בעל פה, של אמירות, הוא פרסום שקשה יותר להוכיחו, והוא דורש עדים שנכחו במקום ושמעו, ועדותם אמינה, או – אם הדבר הוקלט, במקרה או שלא במקרה הקלטה של הדברים, באודיו או בווידאו.

היו תביעות לשון הרע שהוגשו על הוצאת אצבע משולשת, הייתה תביעה שעסקה בקריקטורה שבה נראה אדם בועל את האדמה, והייתה תביעה שבה אליקים העצני ז"ל תבע את יגאל תומרקין ז"ל על כך ששלח לו גלויה ובה כתב "לכבוד העצני, כתובת: מחנה ריכוז חברון" (מתוך רצון להביע עמדה פוליטית, ותוך שהטענה הייתה שהעצני ז"ל נפגע כי הדוור ראה וגם אשתו קראה כאילו מייחסים לו מגורים בחברון, כמחנה ריכוז, ואז הוא בתפקיד של שומר נאצי). אבל נדמה לנו שהתביעה הכי מוזרה, שאף התקבלה, היא זו שבה זמר של שירה בציבור (משה להב מ"הטיש הגדול"), נתבע על כך שלאחר שמשתתפת בקהל סיימה לשיר איתו דואט, הוא הקדיש לה את הלהיט "שיר הפריכה" של עפרה חזה ז"ל. היא נעלבה, תבעה וגם זכתה (בפיצוי קטן).

ללא כל ספק, היה זה הסכום של כמיליון ו-300,000 שקלים, שבו זכה השר לשעבר אנטולי שרנסקי (ומפלגתו, שתבעה גם כן), כנגד יולי נודלמן, מי שכתב אודותיו ספר בשם "שרנסקי בלי מסיכה", כאשר הספר התיימר להציג את "האמת" מאחורי שרנסקי, והוכח כי הדברים היו שקריים ודיבתיים. הסכום ירד בחצי לערך במסגרת ערעור שהוגש. לאחר מכן תוקן סעיף הפיצוי בחוק, והיום ניתן רק לחלום על פסיקות בהיקפים כאלה בתביעות לשון הרע.

ניתן להגיש, במקרים מיוחדים, קובלנות פליליות בלשון הרע (באמצעות עו"ד פרטי ולא על ידי המשטרה). זה לא עניין טריוויאלי, ודורש גם הוכחה של "כוונה לפגוע" (הוכחה מורכבת לכשעצמה). אך הדבר אפשרי – וכבר היו הרשעות בלשון הרע. ראו הרחבה על הנושא כאן. גם המשטרה והפרקליטות רשאיות להגיש כתבי אישום בפלילים, אך הדבר נעשה במשורה לאורך השנים, בעיקר לאחר הטראומה הלאומית בעקבות "פרשת קסטנר" הידועה, משנות החמישים של המאה הקודמת, שם האדם שהתכוונו להגן עליו לאחר ששמו נפגע, נרצח, ושמו טוהר רק לאחר מותו (כאשר בערכאה הראשונה, שמו נפגע באופן משמעותי יותר מהפגיעה שבגינה הוגש כתב האישום נגד המשמיץ מלכתחילה).