שאלות ותשובות לשון הרע והוצאת דיבה

ניתן להגיש תביעה רק אם ההשמצה מתועדת, רק אם נאמרה לעוד אדם חוץ מאשר לאדם המושמץ (לא מספיק שאמרו אותה רק לנפגע עצמו), אם האירוע או הפרסום התרחש בתוך 7 השנים האחרונות, ואם היה בו מלל או סימן. יכול להיות פרסום כתוב (כמו פוסט בפייסבוק), יכולה להיות אמירה בעל פה (כמו דיבור לא ראוי מול אנשים אחרים או שידור רדיו), אבל צריך להיות ברור שעוד אדם שמע את קרא את הדברים, או לפחות היה לעוד אדם פוטנציאל לקרוא אותם, מעבר לאיש שנעלב.

לא, לשון הרע זה פרסום של טקסט, באמירה או בעל פה (ולעיתים נדירות, תנועה כמו תנועה מגונה). אבל מעשה, כמו יריקה, כמו טריקת דלת, כמו לזרוק מישהו ממעגל ריקודים, כמו להעיף מישהו מתוך הרכב – כל אלה אינם "פרסומים" ויש לטפל בהם באמצעות חוקים אחרים.

האמת היא שאין באמת הבדל, לצורך החוק הקיים. "שיימינג" הוא ביטוי באנגלית, שבא לדבר על "ביוש" אדם בפומבי, באמצעות פרסום לשון הרע נגדו. זה מושג חדש יחסית, שמדבר על לשון הרע המפורסם באופן ויראלי, לעיני מספר רב של אנשים, ברשתות החברתיות. בסופו של יום, זה פרסום לשון הרע ואין ל"שיימינג" חוק נפרד. אשר לההבדל בין "דיבה" ו"לשון הרע", זה כבר הבדל הלכתי, מהמקורות. דיבה הוא פרסום שקרי (האחים של יוסף, מספר "בראשית", המציאו עליו דברים והוציאו דיבתו רעה), ולשון הרע – יכול להיות גם דבר נכון שמפורסם על אדם, ועדיין נועד לבייש אותו (כמו תיאור פיזי של מגבלה אצל אדם, שהיא נכונה, אך איזכור המגבלה פוגע, למרות שהדברים נכונים). בשורה התחתונה, כך או כך, מדובר בתביעת לשון הרע.

כאשר מדובר בפרסום כתוב, כמו לדוגמא פוסט בפייסבוק, או דוא"ל שנכתב, פרסום בעיתון או באתר אינטרנט – הרי שהעתק של הפרסום, או "צילום מסך" המתעד אותו, מהווה הוכחה לרוב. פרסום בעל פה, של אמירות, הוא פרסום שקשה יותר להוכיחו, והוא דורש עדים שנכחו במקום ושמעו, ועדותם אמינה, או – אם הדבר הוקלט, במקרה או שלא במקרה הקלטה של הדברים, באודיו או בווידאו.

היו תביעות לשון הרע שהוגשו על הוצאת אצבע משולשת, הייתה תביעה שעסקה בקריקטורה שבה נראה אדם בועל את האדמה, והייתה תביעה שבה אליקים העצני ז"ל תבע את יגאל תומרקין ז"ל על כך ששלח לו גלויה ובה כתב "לכבוד העצני, כתובת: מחנה ריכוז חברון" (מתוך רצון להביע עמדה פוליטית, ותוך שהטענה הייתה שהעצני ז"ל נפגע כי הדוור ראה וגם אשתו קראה כאילו מייחסים לו מגורים בחברון, כמחנה ריכוז, ואז הוא בתפקיד של שומר נאצי). אבל נדמה לנו שהתביעה הכי מוזרה, שאף התקבלה, היא זו שבה זמר של שירה בציבור (משה להב מ"הטיש הגדול"), נתבע על כך שלאחר שמשתתפת בקהל סיימה לשיר איתו דואט, הוא הקדיש לה את הלהיט "שיר הפריכה" של עפרה חזה ז"ל. היא נעלבה, תבעה וגם זכתה (בפיצוי קטן).

ללא כל ספק, היה זה הסכום של כמיליון ו-300,000 שקלים, שבו זכה השר לשעבר אנטולי שרנסקי (ומפלגתו, שתבעה גם כן), כנגד יולי נודלמן, מי שכתב אודותיו ספר בשם "שרנסקי בלי מסיכה", כאשר הספר התיימר להציג את "האמת" מאחורי שרנסקי, והוכח כי הדברים היו שקריים ודיבתיים. הסכום ירד בחצי לערך במסגרת ערעור שהוגש. לאחר מכן תוקן סעיף הפיצוי בחוק, והיום ניתן רק לחלום על פסיקות בהיקפים כאלה בתביעות לשון הרע.

ניתן להגיש, במקרים מיוחדים, קובלנות פליליות בלשון הרע (באמצעות עו"ד פרטי ולא על ידי המשטרה). זה לא עניין טריוויאלי, ודורש גם הוכחה של "כוונה לפגוע" (הוכחה מורכבת לכשעצמה). אך הדבר אפשרי – וכבר היו הרשעות בלשון הרע. ראו הרחבה על הנושא כאן. גם המשטרה והפרקליטות רשאיות להגיש כתבי אישום בפלילים, אך הדבר נעשה במשורה לאורך השנים, בעיקר לאחר הטראומה הלאומית בעקבות "פרשת קסטנר" הידועה, משנות החמישים של המאה הקודמת, שם האדם שהתכוונו להגן עליו לאחר ששמו נפגע, נרצח, ושמו טוהר רק לאחר מותו (כאשר בערכאה הראשונה, שמו נפגע באופן משמעותי יותר מהפגיעה שבגינה הוגש כתב האישום נגד המשמיץ מלכתחילה).

ככל ומוכח לבית המשפט כי הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע", הפיצוי מוכפל, אך מדובר במשוכה גבוהה למדי. הכוונה היא להוכחה כי המפרסם פעל באופן מכוון לייצר פגיעה משמעותית. לא פלט פליטת פה, ולא כתב דבר מה בלהט הרגע, אלא ישב ותכנן פגיעה מכוונת (לדוגמא, עיצב מודעה אצל גרפיקאי בתשלום, ושילם לחברת הפצה להפיץ אותה או פנה באופן מכוון ומתוכנן לכלל הדיירים בבניין מסוים כדי להפיץ מידע על אחד השכנים). נדירים הם המקרים בהם בית המשפט משתכנע בהוכחה של "כוונה לפגוע" ומכפיל את הסכום.

לא. הגם שפורמלית, מדובר בעבירה, וניתן להגיש בגינה תלונה, הרי כמעט בכל המקרים, משטרת ישראל נוטה שלא להתערב "בסכסוכים אזרחיים", כפי שהיא קוראת לפרסומי לשון הרע, ושולחת את המתלונן להגיש תביעה אזרחית או לבקש צו למניעת הטרדה מאיימת במקרים מסוימים. מדובר לא רק בבזבוז זמן בעצם הגשת התלונה, ובתקוות שווא של המתלונן שהדבר יהיה בעל ערך, אלא לא פעם הדבר מהווה אפילו "רוח גבית" למשמיץ, אשר נודע לו כי התלונה נגדו נסגרה בלא כלום, והוא מנפנף בכך בהליך האזרחי, ומראה לשופט ש"אפילו במשטרה לא השתכנעו מהתלונה וסגרו אותה", וכך יוצא שכרו של המתלונן בהפסדו.

הטעם להגיש תלונה במשטרה נעוץ רק במקרים בהם הפרסום מהווה פגיעה חמורה בקטין, ולצורך כך הוקם קו 105 המטפל בדחיפות בהסרת פרסומים ברשתות החברתיות נגד בני נוער (למניעת התאבדויות בעקבות פרסומים או פגיעה קשה אחרת). 105 הוא שירות יעיל, הפועל למקרי חירום כאלה. הוא לא יסייע לאדם בגיר שחושב שהשכן השמיץ אותו בישיבת ועד הבית, לדוגמא. גם במקרים בהם יש פרסום פוגעני מאוד, נניח הכולל הפצת תמונות עירום או פרסום מידע חסוי, המשטרה יכולה לסייע באמצעות מערך הסייבר שלה למניעה, הסרה או לאיתור פרטי יוזר פיקטיבי.

ניתן לבקר בעל עסק, במספר תנאים. ראשית, בתנאי שצרכת את השירות שלו, ולא כתבת על מי שכלל לא שירת אותך, או כאשר אתה מכיר אותו ויודע כי דבריך מבוססים. שנית, דעה היא דבר מותר, אבל כשיש במסגרת הפרסום גם עובדות, צריך לדעת שיש איך להוכיח את הנטען בהן. שלישית, גם אם דעה היא דבר מותר, צריך שההתבטאות לא תעבור את גבול הטעם הטוב, ושהנוסח יהיה ענייני ולא "לגופו של אדם" אם מדובר בביקורת על עסק.

תלונה מותר כמובן להגיש לגורם מוסמך, אבל כדאי גם כאן לשמור על שפה נאותה ולא להתלהם, וכמובן, שהתלונה צריכה להימסר בתום לב, מתוך אמונה שהיא נכונה, ולא כבמה לנקמה וסגירת חשבונות (כאשר מי שהגיש אותה, יודע שאין בה אמת). שימו לב, שאמנם מותר להגיש תלונה לגורם המוסמך, אך אין הגנה בחוק על פרסום הגשת התלונה ברבים, טרם הוכרעה. מי שמגיש תלונה – נגד מורה, סייעת, רופא וכדומה – כדאי לוודא שאין העתקים לנמענים לא רלבנטיים, זולת אלה שבאמת אחראים לטיפול בבעיה שעליה אתם מלינים.

כאשר אדם הולך לעולמו, והתחיל תביעה שכבר מתנהלת, בני משפחתו יכולים להמשיך אותה. כאשר מישהו מושמץ בחודשים האחרונים לפני מותו, לא מספיק להגיש תביעה ומת, יכולים בני משפחתו הקרובה לתבוע בשמו, בסמוך למותו. אך כאשר אדם מושמץ אחרי מותו, הגם שבחוק נכתב שהיועץ המשפטי לממשלה יכול לאשר לתבוע דיבה בשמו, אין בפועל מנגנון מעשי לתבוע את הנכתב עליו, ותביעות כאלה נדחו שוב ושוב לאורך השנים.

מדובר בבעיה סבוכה, הדורשת ייעוץ פרטני. אך ניתן לומר, בעיקרון, כי ניתן לבקש, באמצעות צו בית משפט, לקבל מחברת פייסבוק פרטים אודות יוזר שזהותו לא ידועה, אשר עשויים לחשוף את זהותו (תלוי בכך שהוא נרשם לפייסבוק מלכתחילה עם פרטיו האמיתיים).

ניתן לתבוע את הכותב, אם זהותו ידועה. אין בחוק ובפסיקה מנגנון מעשי לאיתור טוקבקיסט אלמוני. ניתן לבקש מבית המשפט צו שישווה את זהות הטוקבקיסט לזהותו של אדם שהתובע חושד בו, אך זהו צו מוגבל. אשר לאתר המארח, שבו נכתבה התגובה, הרי בעלי האתר יהיו אחראים לפרסום, רק אם נעשתה אליהם פנייה בכתב, בה הסבו את תשומת לב מנהלי האתר או הפורום לפרסום הספציפי, ומנהלי האתר או הפורום בחרו להשאיר את הפרסום באוויר. ככה סתם, לפני שנעשתה אליהם פנייה, אין למנהלי הפורום או האתר חובה לבצע ניטור מקדים בעצמם. וכן, אם לא פניתם אליהם, הם בהחלט יכולים להיתמם שלא ראו קודם לכן את הטוקבק הפוגעני.

דיוויד בואי המנוח שר פעם, "זוהי לא אמריקה". אכן, בשנת 2022, השחקן ג'וני דפ זכה בתביעת דיבה מסוקרת נגד גרושתו, ב-15 מיליון דולר (או 11 מיליון אם לדייק, בגלל מגבלות החוק במדינה, ובסוף השניים הגיעו לפשרה, בסכום נמוך בהרבה). אלה לא סכומים ריאליים בישראל. הזכיות בתביעות לשון הרע יכולות להגיע לסכומים של כמה מאות אלפי שקלים, אך לרוב ינועו סביב כמה עשרות אלפי שקלים. מי שמגיש תביעת דיבה, עושה זאת לרוב לא ממניע כספי, אלא מתוך רצון למרק את שמו, להוכיח כי מה שנכתב אודותיו אינו אמת, וכדי לעצור את ההשמצות נגדו אם אלה נמשכות ללא הרף. כך גם כדאי "להעריך" את שווי התביעה – לא במונחים כספיים גרידא, כי לא "מתעשרים" מתביעות דיבה, כי אם ממניעים נוספים, בהם תיקון הפגיעה בשם הטוב, הפסקת הפגיעה וההשמצות על ידי מי שאינו חדל לפרסם אלמלא התביעה.

בתי המשפט לרוב יעדיפו שלא "לקחת צד" בוויכוחים פוליטיים וחברתיים, המגיעים לבית המשפט במסווה של לשון הרע. ברוב הוויכוחים מהסוג הזה ממילא אין צד אחד "צדיק" ושני "רשע" כי אם הסלמה של ויכוח, תוך הטחת האשמות הדדית. לדעת בתי המשפט, ממילא מי שקורא את הוויכוחים האלה נמצא באחד הצדדים ומצדד בהם, וממילא לא "לוקח ברצינות" את האמירות הקשות, הנאמרות במסגרת הוויכוח. אך כמובן, כאשר עוברים את הגבול (ולדוגמא, מתחילים עם השוואות של משתתפי הדיון לסמלים ובכירים נאציים) יכולים גם המשתתפים בדיונים, אם הגזימו בתגובות קיצוניות, למצוא עצמם בתביעת לשון הרע, וככל שבתי המשפט לא יצליחו לשכנע את הצדדים להתגשר או להתפשר, בסוף – הם ייאלצו לפסוק פסיקה. ראו בעניין זה, מאמר באתר על פסק דין בעניין ספקני חיסונים.

גם חברה, עמותה, מפלגה, אגודה או עירייה יכולה לתבוע ולהיתבע. היה ויכוח משפטי ארוך שנים האם ליישות משפטית כזו אפשר לייחס "עוגמת נפש" (הרי אין לה "נפש"), והאם גוף כזה יכול לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק, ולבסוף הוכרע כי גופים משפטיים יכולים ליהנות מסעיף זה של פיצוי ללא הוכחה. כאשר תובעים גוף כמו חברה, מפלגה, עירייה, עמותה – אפשר כמובן גם לתבוע את האנשים העומדים מאחוריה, ככל שמיוחס להם פרסום באופן אישי, או שאפשר לתבוע את הגוף עצמו, אם פרסום של מישהו מתוכו, נעשה על דעתו (כמו עובד חברה, דובר חברה או מי מטעמה, שהגיב "בשמה" ופרסם כך לשון הרע, על "דעת" החברה).

ועדים מהסוג הזה אינם "יישות משפטית" ועל כן אין להם מספר זהות משפטי (כמו מספר חברה או מספר רשום של עמותה). כדי לתבוע אותם, צריך למעשה לתבוע את חברי הוועד, באופן אישי, כי אין משמעות לתביעה "נגד הוועד". גם ועד שבוחר לתבוע מישהו שהשמיץ אותו – למעשה מדובר בתביעה של חברי הוועד, באופן אישי, נגד המפרסם. יש לשים לב שתביעות של ועד בית או נגד ועד בית, לדוגמא, לא יכולות לשלב לשון הרע עם נושאי ניהול בית אחרים (כמו אי מתן זכות לעיון בפרוטוקולים או גביית דמי ועד בית) שכן הסמכות בתביעות מהסוג הזה היא למפקח/ת על הבתים המשותפים.  

אנשים דתיים יכולים להחליט לתבוע לשון הרע ב"בית דין תורה", וזה למעשה אומר כי הם מסכימים ל"הליך בוררות" בפני רב או רבנים, לפי חוקים הלכתיים ולא לפי החוק האזרחי, וה"פסק" שיינתן הוא סופי, כמו פסק בורר (וקשה לערער עליו לאחר מכן). אין חובה חוקית לדון בלשון הרע בפני הרכב זה, ולא פעם מזמין אדם דתי או חרדי את חברו לדיון ב"בית דין תורה", אך הצד השני מסרב לקבל את מרות הגוף (כלומר – לא מסכים להליך בוררות) ויוצא לו "כתב סירוב", ואז, מי שרוצה לתבוע אותו, צריך לגשת לבית המשפט האזרחי הרגיל. אדם חרדי, לרוב יבוא לבית המשפט האזרחי רק לאחר שיש בידו "כתב סירוב" של הצד השני, אחרי שניסה לנהל את ההליך בבית דין תורה. כך "נסללה דרכו" לגשת לבית המשפט האזרחי. כאשר פונים אלינו לקוחות מהמגזר החרדי, לא פעם הדבר מתרחש בנסיבות אלה.

בעיקרון, הדעה הרווחת בפסיקה היא כי מנהל קבוצה אינו אחראי לפרסום שלא הוא פרסם, אלא אם מסבים את תשומת ליבו לפרסום, והוא בוחר שלא להסיר אותו. יש גם פסיקה שמשווה בין מנהל פורום גדול או קבוצת ווטסאפ גדולה, ל"כלי תקשורת", עם כל האחריות של "עורך ראשי".

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי אדם שמסמן "לייק" ("חיבוב") לפוסט, שנקבע כי הוא פרסום לשון הרע, אינו חב בעצמו בפיצוי, רק כי סימן "חיבוב" לפרסום. לעומת זאת, אדם שבחר "לקשר" את הפרסום ולהפיצו למעשה בפרסום נוסף משל עצמו (share), כאשר הוכרע כי הפוסט שאותו קישר מהווה פרסום לשון הרע, כן יהיה חב בפיצוי. יש לזה כמובן סייגים, ואחת השאלות היא מדוע בחרו לתבוע מקשר אחד מבין רבים אחרים שקישרו גם הם, אבל קישור יכול בהחלט להוות פרסום לשון הרע. לסיקור התביעה במשרדנו, בה נקבע כי בנו של ראש הממשלה, כשהוא מקשר ידיעה של גורם פחות מוכר, מהווה "מכונת תהודה" המהדהדת את הפרסום באופן משמעותי, ראו כאן, וראוי הפיצוי החריג בו זכה התובע שיוצג על ידינו.

בתביעה שניהלנו במשרד נבחנה סוגיה זאת לראשונה, ראו כאן. נדרשנו להגיע עד ערעור לבית המשפט המחוזי, כדי לקבוע שאמנם התגובית (התגובה לפוסט) היא בעלת תהודה או צפייה פחותה מזו של הפוסט המרכזי, אך גם היא נחשבת לפרסום לשון הרע ולא ל"זוטי דברים". באופן מפתיע, היה בבית משפט השלום בו הופענו, שופט אחד לפחות שסבר שפרסום כזה, גם אם הוא משמיץ, לא יהווה לשון הרע, ועל כך התעקשנו לערער, וטוב שכך.

ודאי. לא פעם העצה הנכונה היא להימנע מתביעה. כך, לדוגמא, התעקשותו של שמעון קופר, מי שלימים הורשע ברצח נשותיו, לתבוע את מערכת "עובדה" עם אילנה דיין, על כך שבתוכנית ששודרה נרמזה האפשרות כי רצח את נשותיו (באותה עת נסגרה התלונה במשטרה מחוסר אשמה), הקימה עליו את צוות התוכנית, גררה פרסום לתביעה ובדיקה מחודשת, שהובילה, בסופו של יום להרשעתו. זהו מקרה קיצון, אבל במקרים רבים, בהם ההוכחות לא מספיק טובות, העדים לא אמינים, המקרה לא מצדיק תביעה או שיש סיכון רב בהגשתה, נמליץ שלא להגיש תביעת דיבה.

כן. זהו מקרה מובהק של פרסום "אמת" שיכולה, למרות שהמידע הוא "אמת", לבסס תביעה בגין פגיעה והשפלה של אדם. בשעתו, משרדנו זכה בתביעה עקרונית שבה הוצגה אישה לא רזה, שצולמה ללא ידיעתה, בתוכנית העוסקת ב"מגיפת ההשמנה". בערעור שהוגש על ידינו, הוכר הפרסום כמעוול הן לפי חוק הגנת הפרטיות והן כלשון הרע. ככלל, הצגת גופו של אדם, במטרה לבזותו, מהווה לשון הרע, והחוק תוקן במיוחד כדי לכלול בהגדרת "פרסום לשון הרע" גם לעג לנכויות.

בתביעה בבית משפט לא ניתן "לפסוק" לאדם לפרסם התנצלות, שכן מדובר ברגש, והוא אמור לבוא מהלב. הדבר נקבע בערעור שבו ייצגנו נתבע, שנדרש לפצות את התובעים (ראו כאן), הגם שאין סעיף המורה על התנצלות בחוק עצמו. ניתן לדרוש תיקון של הדברים או הכחשה שלהם, אך לא התנצלות. כן ניתן להגיע לפרסום התנצלות, כחלק מהליך גישור, אך לא בפסק דין.

החוק יודע לטפל במקרים מרומזים, בהם כולם יודעים בדיוק במי מדובר, אך שמו לא מוזכר. מדובר ב"פרסום מרומז", וניתן להגיש תביעה, ככל והרמזים מספיק מובהקים לזיהויו של האדם הנפגע.

נדרש צו מיוחד של בית משפט, הנקרא BSI, ומכיל פרטים בהם נרשם האדם במקור אצל פייסבוק, שם הוא נדרש לתת דוא"ל אמיתי, וכן מספר טלפון לאימות זהותו. לפעמים צו זה אינו מספק את התשובה הנדרשת, כאשר חולף זמן רב מאז הרישום או כאשר מי שנרשם, עשה זאת בתחכום, בידיעה מראש שלא למסור פרטים מזהים אותנטיים. במקרים מסוימים, היו שאותרו באמצעות צו כזה.

בעיקרון, במקרי קיצון, ניתן לטעון כי עבריין אינו אוחז בשם טוב דיו. באחת מתביעות הדיבה שהגיש האנס המורשע בני סלע, קבע בית משפט כי אין לו שם טוב, ותביעתו נדחתה. ואולם, עבריינים בתחום אחד, זכאים, חרף הרשעתם, שלא להיות מושמצים בעניין אחר, שכלל לא נעשה על ידם. כך, העבריין אבנר הררי זכה בתביעה מול העיתונאית ג'ודי ניר מוזס לדוגמא. ואילו אנו, ייצגנו אדם שהורשע בעניין אחד, בתביעת דיבה בגין כך שהטיחו בו כי הוא נחשד בביצוע דבר מה אחר, שכלל לא נחשד בביצועו, ובית המשפט השתכנע כי יש לפסוק לו פיצוי, ראו כאן.

בפסיקה נהוג, במקרי קיצון, לפסוק לטובת תובע סכום נמוך, המכונה "דמי ביוש" או "פיצויים לבוז", כאשר על פניו הוא זכאי לפיצוי בגין פרסום לשון הרע אותו תבע, אלא שהוא עצמו, בהתנהלותו שלו, הוציא דיבה באופן דומה או זיכה את עצמו בכך שתדמיתו לא מצדיקה פיצוי מלא. הטענה תתקבל במקרה בו מדובר באדם שתובע פגיעה בשמו הטוב בעניין אחד, אך מוכח כי הוא אומר דברים דומים על אנשים אחרים בד בבד.

זה מקרה נדיר שבו רוצה תובע, שעובד ככבאי או סוהר שב"ס או שוטר, לתבוע לשון הרע את האירגון בו הוא עובד או מי מבכיריו, ולפי פסיקה עדכנית, תביעה כזו צריכה להיות מוגשת על דרך של "עתירה מינהלית" ולא בבית הדין לעבודה.

ודאי. לרוב פגיעה בפרטיות, על ידי פרסום של דבר מה אינטימי, אפילו צילום עירום או פרט לא נעים ופרטי, תהווה גם במקביל פרסום לשון הרע, כלומר פרסום של דבר שעשוי להשפיל אדם. הבעיה עם חוק הגנת הפרטיות היא שיש בו סעיף התיישנות של שנתיים, ועל כן, לא פעם חוק איסור לשון הרע "מציל" את עילת התביעה, ומאפשר להגיש תביעה גם לאחר חלוף המועד של ההתיישנות מחוק הגנת הפרטיות (לאורך 7 שנים ולא רק שנתיים).

כן. וכך גם עשינו בעבר, בתביעות בהם ייצגנו, ועודנו מייצגים, ישראלים שמוצאם מאתיופיה. אמירות כמו "אתיופי מסריח" או "כושי" הן אמירות גזעניות, אך ספק אם המשטרה או היועץ המשפטי לממשלה יממשו בעניין זה את הסעיפים הנוגעים לגזענות בחוק העונשין הפלילי. תביעת דיבה התגלתה במקרים כאלה ככלי אפקטיבי לתת לבית המשפט לומר את דברו בנושא הגזענות כלפי בני העדה. תביעות לשון הרע הן כלי למיגור גזענות, כאשר הפיצויים שנפסקים עולים מתביעה לתביעה. במרוצת השנים ייצגנו, בדרך דומה, אנשים מעדות שונות שנכתבו נגדם דברים גזעניים.